פסק-דין בתיק ע"ר 61633-01-14

זהו ערעור על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי, השופטת ישראלה קראי- גירון מיום 17.1.14, אשר דחתה את בקשת המערערת להפחתת צו התשלומים שניתן ביום 21.10.13, אשר קבע שעליה לשלם 500 ש"ח לחודש.

בנוסח הערעור נאמר שהוא מוגש על החלטותיה של הרשמת מיום 1.12.13 ומיום 17.1.14, ולא על החלטת הרשמת מיום 17.1.14. על כן, בהחלטתי מיום 4.2.14 ציויתי על ב"כ המערערת להבהיר זאת, בין היתר לאור העובדה שהמועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 1.12.13 חלף. הוא הבהיר, שהערעור מוגש רק על ההחלטה מיום 17.1.14 ולא על ההחלטה מיום 1.12.13. כך חזר וטען גם בפני, שביקש אישור הסיוע המשפטי להגשת ערעור גם על ההחלטה מיום 1.12.13, ולא נענה אלא להגשת ערעור על ההחלטה מיום 17.1.14. כפי שנראה בהמשך, בפועל, טען למעשה בעיקר נגד ההחלטה שניתנה ביום 21.10.13, אשר ציותה על תשלום מיום 1.12.13.

שתי ההחלטות האלה הן שתי החלטות שונות. ההחלטה מיום 21.10.13 היא החלטה לפי סעיפים 18ב ו- 111 לפקודת פשיטת הרגל. ההחלטה מיום 17.1.14 ניתנה מכוח סמכותו של בית המשפט לעיון חוזר לפי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל  - "בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו.". וראו דברי בית המשפט העליון ברע"א 488/03 שושנה שחמורוב נ' עו"ד חיה אזולאי, (ניתן 21/08/2003): "בבקשתה לעיון מחדש, ובבקשה שהגישה אליי, מבקשת המבקשת לערער, למעשה, על ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט קמא בשנת 1998. היא מבקשת, בכסות של בקשה לעיון מחדש, להגיש ערעור שהמועד להגשתו חלף לפני זמן רב. ...המנגנון הדיוני הקבוע בסעיף 181 לפקודה לא נועד להחליף את הליך הערעור, וודאי שלא נועד לאפשר לבעלי הדין לעקוף את הדרישות שבדין לשם הגשת ערעור. כך במיוחד לאור הצורך להשתמש בסמכות המסורה לבית המשפט בסעיף 181 בזהירות, בשל הסטייה מכלל סופיות הדיון אותה הוא מגלם (ראו ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שנייה, תשס"א) 38)."

המערערת לא הגישה עיקרי טיעון ולא תיק מוצגים. למרות זאת שמעתי טענותיה. לדברי ב"כ המערערת, תיק המוצגים הוא המסמכים שהוגשו במצורף להודעת הערעור. עברתי בעיון על המסמכים שצורפו להודעת הערעור. כולם, למעט אחד, מסמכי הבקשה לכינוס נכסים ופשיטת רגל שהגישה המערערת אשר לפיהם התקבלה החלטת הרשמת מיום 21.10.13. המסמך היחיד שאינו הבקשה לכינוס נכסים והמסמכים שצורפו אליה, הוא אישור על ביקורו של בעלה של המערערת אצל רופא ביום 16.1.14, שספק אם היה בפני הרשמת בעת שנתנה החלטה ביום 17.1.14, לפיה בעלה של המערערת אומר לרופא שיש לו 45% אי כושר מטעם המוסד לביטוח לאומי, ותשובת הרופא היא הפנייתו לועדה רפואית של לשכת העבודה. אין במסמך זה כל סיוע להכרעה בשאלה האם השתנו הנסיבות שעמדו בפני הרשמת ביום 21.20.13, ועל כן מן הראוי לשנות את ההחלטה ולהפחית את התשלום שציוותה עליו, מ- 500 ש"ח לחודש, ל- 200 ש"ח לחודש. זאת, בין היתר משום שכבר בבקשתה לצו כינוס טענה המערערת, שבעלה אינו עובד, למרות שצירפה אישור מחלקת הרווחה שהוא עובד לסירוגין.

המערערת לא הציגה בפני בית המשפט האמור לדון בערעורה על החלטת הרשמת מיום 17.1.14 את בקשתה להפחתת צו התשלומים החודשי, ואת תגובת המנהל המיוחד. אלמלא חובתה של המערערת לצרף לערעורה את ההחלטה שעליה היא מערערת, אשר ניתנה בפתקית על גבי הבקשה, לא היה ניתן לזהות דבר מתוך הבקשה. מתוך חלק הדף שהוגש, ניתן לזהות שטיעוני המערערת להפחתה בתשלום הם הטיעונים שבבקשתה לצו כינוס, ולא טיעונים אודות נסיבות חדשות המצדיקות הפחתת תשלום לעומת ההחלטה שעליה לא ערערה. עוד עולה מאותו חלק קטן מהבקשה, שבניגוד למסמך הרפואי בו טען בעלה של המערערת, בלי כל אסמכתא, שנקבעו לו 45% אי כושר, טענה המערערת שנקבעו לבעלה 40% נכות.

החלטת הרשמת נומקה בכך שלמרות מצבה הרפואי הנטען של המערערת, אין אישור מרופא שהיא אינה יכולה להשתלב בשוק העבודה, ולו בצורה חלקית, ולא הוצגו בצורה מלאה נתונים המאפשרים להתחקות אחר המציאות הכלכלית שבה מתנהלת המשפחה, בין היתר לאור משכורתה של הבת שנטען שאינה עובדת, 3 חשבונות סלולאריים לאחת הבנות, ותשלומים שאינם תואמים את הצהרות המערערת.

כאמור, אין לדעת מה היה בפני הרשמת עת נתנה החלטתה, שכן המערערת לא צירפה את בקשתה ואת תגובת המנהל המיוחד. מעיון במסמכים שצורפו לבקשת הכינוס, אשר צורפו לערעור, עולה שבכל הקשור למצבה הרפואי של המערערת, יש רק מסמך אחד, המציין שהיא סובלת מהתפרצויות כעס וזעם, סף גירוי נמוך ועצבנות יתר. נרשמו לה תרופות, אבל לא הוצגה ראיה כלשהיא לכך שהיא נוטלת את הטיפול שנרשם לה. מכל מקום, אין שום קביעה של רופא שהמערערת מנועה מעבודה המפרנסת אותה. למערערת שני ילדים חולים, אבל לא הוצגה כל ראיה שעקב מחלתם נדרשת המערערת להוצאות נוספות. באשר להוצאות, כעולה מהשוואת הראיות (שעיקרן דרישות תשלום ולא תשלום בפועל) לטענות בדבר ההוצאות, יש פער בלתי מוסבר. גם באשר להכנסות, הרי שהמערערת לא כללה את הכנסת בתה המקבלת משכורת הן מאגודת עמינדב לשירות לאומי והן מחברת יתרב לסיעוד קשישים, בסכומים של 1,896 ש"ח, 1,888 ש"ח, 924 ש"ח, 156 ש"ח, הכל רק בחודשים נובמבר דצמבר 2012, ובחשבון שאינו החשבון שבו מקבל בעלה של המערערת את קצבת הבטחת הכנסה שהמערערת הצהירה עליה.  

בנסיבות אלה, מוצדקים הנימוקים שציינה הרשמת לכך שלא הפחיתה את התשלום שנקבע.

לאור האפשרות של המערערת בכל עת להגיש בקשה נוספת לעיון מחדש לפי סעיף 181, והפעם בקשה הכוללת נימוקים המצדיקים את ההפחתה עקב השינוי לעומת ההחלטה מיום 21.10.13, הצעתי לב"כ המערערת בתחילת הדיון, לאחר שהוברר שלא הגיש עיקרי טיעון ועל פי תקנה 446 דינו כמי שלא התייצב, לדחות את הערעור ללא צו להוצאות, אך הוא דחה את ההצעה.          

לאור כל האמור לעיל, ומשלא ניתן טעם והסבר המצדיק שינוי ההחלטה על צו תשלומים מיום 21.10.13, ונמצא שנימוקי הרשמת לדחיית הבקשה נכוחים, אני דוחה את הערעור. מכיוון שהמשיבים גם הם לא הגישו עיקרי טיעון, אני מחייב את המערערת לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט בסך מופחת של 1,000 ש"ח.

ניתן היום,  כ"ו אדר תשע"ד, 26 פברואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: